החלטה בתיק ב"ש 4437/05

1.         כנגד העורר (וכנגד נאשם נוסף) הוגש לבית משפט השלום בירושלים כתב אישום המייחס לו עבירות של תקיפת שוטרים בנסיבות מחמירות, החזקת סכין ובריחה ממשמורת חוקית. במקביל הוגשה בקשה למעצר העורר עד לתום ההליכים. בית משפט השלום נעתר לבקשה. מכאן הערר.

2.         בגדר הערר לא חלק העורר על קיומן של ראיות לכאורה להוכחת המיוחס לו. על-פי כתב האישום, ביום 18.4.05 סמוך לשעה 01:30 נעצר העורר על-ידי שוטרים לצורך בדיקה והשליך חפץ כלשהו לעבר השיחים במקום. עניין זה עורר את חשדם של השוטרים ובחיפוש על גוף העורר נמצאה סכין יפנית. אחד השוטרים ישב עם העורר בניידת לאחר שעיכבו וחברו חיפש אחר החפץ שהושלך. ביושבם בניידת החל העורר לדחוף את השוטר ולהכותו באגרופים ובבעיטות, כשהוא משתולל ומכה לכל עבר. שוטרת שהייתה במקום ניסתה לאזוק אותו. כשהגיע השוטר השני לעזרה נשך העורר את ידו וניסה לקפוץ מהניידת. העורר ואותו שוטר נפלו על הכביש ונחבלו. בשלב זה הגיע למקום הנאשם השני ואדם נוסף ואלה ניסו לשחרר את העורר מידי השוטרים. כל אותה עת המשיך העורר לתקוף את השוטרים ובשלב מסוים הצליח הנאשם השני לגרום לכך, כי העורר יברח. השוטרים רדפו אחר העורר ותפסוהו, אך עקב מעשה הנאשם השני הצליחו העורר וחברו להימלט ורק כשהגיעו למקום כוחות תגבור נעצרו העורר וחברו.

3.         בית משפט השלום קבע, כי קיימת עילת מעצר המבוססת על מסוכנות העורר לשלום הציבור, מה גם שלעורר עבר פלילי והוא אף ריצה עונש מאסר בפועל. בית המשפט הוסיף, כי "התנהגותם האלימה של שני המשיבים ועברם הפלילי אינם מצדיקים לשקול חלופת מעצר המבוססת על אמון שיש ליתן במשיבים. במקרה זה מדובר על משיבים שתקפו שוטרים בנסיבות מחמירות בעת מילוי תפקידם ועל-כן אינני סבור שיש להורות על שחרורם בתנאים".

4.         בערר עמד ב"כ העורר על העובדה שהיה מדובר בהתפרצות ספונטנית של מי שמצא עצמו לכוד בידי השוטרים ובהתנהגות שמקורה באיבוד עשתונות, כך שאין ללמוד מאירוע יחיד זה על מסוכנות העורר. ב"כ העורר ציין, כי עברו של העורר אינו מכביד במיוחד ואין סיבה שלא לשחררו בתנאים, לרבות "מעצר בית" מלא, לו הוא מסכים.

ב"כ המשיבה הדגיש בדבריו את חוסר האפשרות ליתן אמון בעורר, לאחר שזה לא נרתע מלנסות ולברוח מידיהם של שוטרים, תוך הפעלת אלימות קשה, גם לאחר שהיה ברור לו שהוא מעוכב או עצור. אדם כזה מוכיח במעשיו אלו שאין עליו מוראו של החוק כך שאין הוא זכאי שבית המשפט יתן בו אמון, שהוא תנאי יסודי לאפשרות של שחרור בערובה.

5.         להשלמת התמונה יצוין, כי בשנת 1998 עבר העורר, בהיותו קטין, עבירות של הפרעה לשוטר במילוי תפקידו, החזקת סמים מסוכנים לצריכה עצמית, תקיפה בתנאים מחמירים ותקיפה הגורמת חבלה של ממש. בגין עבירות אלה נדון העורר פעמיים לתקופות מאסר קצרות.

בשנת 2003 עבר העורר שלוש פעמים עבירות של החזקת סכין למטרה לא כשרה ובגין הרשעותיו בעבירות אלה נגזרו עליו, בין היתר, עונשים של מאסרים מותנים, שהם ברי-הפעלה.

6.         יצוין, כי ב"כ המשיבה לא טען לעניין העבירה של החזקת הסכין, כנתון שיש בו כדי להצביע על מסוכנות העורר, גם לא לנוכח הרשעותיו הקודמות, וגם לא ביקש לתת משקל לקיומם של המאסרים המותנים. אכן, העורר לא נחקר בכל הנוגע להחזקת הסכין, הסכין לא הוצגה לעיוני ואין לדעת מהן נתוניה של הסכין ונסיבות החזקתה אצלו. יצוין, כי כאשר העורר נחקר, נטען כלפיו כי הוא נראה זורק סכין לעבר השיחים, אך הגרסה המפורטת בכתב האישום אינה גרסה זו, אלא עתה נטען, כי הסכין נמצאה על גופו. לא ניתנה לעורר הזדמנות להתייחס בחקירתו לעניין החזקת הסכין היפנית. בנסיבות אלה אכן לא יהיה זה נכון ליתן משקל של ממש לסוגיית החזקת הסכין בכל הנוגע לשיקולי המעצר או השחרור, וכאמור, המשיבה אף לא ביקשה זאת.

7.         עם כל החומרה שיש לייחס לעצם מעשה האלימות והבריחה מהשוטרים, חומרה שבוודאי תישקל בתיק העיקרי אם יורשע העורר, לא שוכנעתי שהסיכון הנובע מהעורר הוא כזה המחייב שלילה קטגורית של הצורך (והחובה) לבחון את האפשרות לשחרר את העורר בתנאים.

השיקול המרכזי הוא שמדובר בהתפרצות רגעית, באובדן עשתונות, במעשה לא רציונלי במידה רבה, שנעשה כאשר העורר היה נתון במצוקה או בלחץ ומבלי לשקול את תוצאותיו, שהרי העורר היה מוקף שוטרים. גם לרקע עברו של העורר, כמפורט לעיל, אין מדובר במי שניתן לקבוע לגביו, כי מסוכנותו לשלום הציבור היא כזו, שרק מעצר בפועל יקים הגנה מפניו (אם כי חשש למסוכנות קיים ולפיכך גם קיימת עילת מעצר).

גם אין דפוס ההתנהגות של העורר, כפי שהוא עולה מעובדות כתב האישום, מלמד בהכרח על כך שלא ניתן ליתן בעורר אמון עד כי יש לקבוע שקיים חשש שיפר את תנאי השחרור, כפי שטען ב"כ המשיבה. אין מדובר בבריחה מתוכננת ממשמורת חוקית ונראה שאף לא היה מדובר במהלך שהיו לו סיכויים של ממש. אין עובדות כתב האישום מגלות על פניהן, כי מדובר באדם שאין כל מקום ליתן בו אמון, אם כי יש לנקוט באמצעים הראויים כדי להבטיח פיקוח מתאים על העורר.

כזכור, הטיעון המרכזי שבפי ב"כ המשיבה התייחס לחוסר האפשרות ליתן אמון במי שלא נרתע גם כאשר היה נתון במשמורת חוקית ועוכב על-ידי שוטרים. כאמור, מבלי להמעיט מחומרת המעשה, אינני סבור, כי התנהגות אימפולסיבית בסיטואציה האמורה מלמדת על חוסר אפשרות זה, באופן השולל מלכתחילה את הצורך לבחון חלופת מעצר.

8.         מאידך גיסא, אין להתעלם מכך שהעורר כבר ריצה עונש מאסר בעבר, הורשע בעבירות אלימות והפרעה לשוטרים וגילה, במעשיו הפעם, תעוזה מסוימת וחוסר מורא כלפי אנשי חוק.

במצב זה אכן היה מקום לקבוע, כי קיימת עילת מעצר כנגד העורר, אלא שאינני סבור, כי נכון היה לקבוע שהתנהגות העורר ועברו הפלילי "אינם מצדיקים לשקול חלופת מעצר המבוססת על אמון שיש לתת במשיבים", כפי שקבע בית משפט השלום, מה גם שמצוות המחוקק היא שחלופת מעצר תישקל בכל מקרה.

מסקנתי היא, כי במקרה דנן יש מקום לבחון חלופת מעצר ולשקול את שחרור העורר בתנאים, אם ישתכנע בית המשפט כי בידי העורר להציע חלופה הולמת, אשר גם תבטיח פיקוח ראוי על העורר, אשר הראה במעשיו, כי הוא מסוגל לאלימות קשה כלפי אנשי חוק וכשהוא מאבד את עשתונותיו הוא נגרר להפרות חוק שיש עמן סיכון.

כאמור, בית משפט השלום כלל לא שקל אפשרות זו והחלופה שהעורר הציע (מעצר בית בבית הוריו) לא נבחנה ואין מקום לאמצה ללא בדיקה ראויה.

בנסיבות אלה, הערר מתקבל, במובן זה שהדיון מוחזר לבית המשפט קמא כדי שחלופת המעצר שהציע העורר תיבחן לפרטיה. בית המשפט ישקול בגדר כך האם בחינת החלופה מחייבת קבלת תסקיר מעצר, אם לאו. בשלב זה, יוותר העורר במעצר. 

ניתנה היום, כ"ז בניסן תשס"ה (6 במאי 2005), במעמד הצדדים.